יש רגעים שבהם הגוף עוצר לפני שהנפש נשברת. כשכל קול חיצוני הופך לרעש מיותר, וההמולה שבפנים כבר לא ניתנת להשתקה – אנחנו מתיישבים. עוצמים עיניים. נושמים. ומבלי לשים לב, מתוך הדממה הזאת מתחילה התפרצות. לא בצעקה, לא במילים – אלא בצבעים.
הדמות שבציור שוקעת בכיסא, מתמסרת לשקט, אך מראשה נובעת סערה צבעונית, סוערת, מלאת חיים ומחשבה. היא לא בורחת מהמחשבות – היא נותנת להן לזרום החוצה, להיטוות לקווים ומערבולות של רגש. זה לא רגע של חולשה, אלא של עוצמה שקטה. דווקא מהמקום הכי שברירי צומחת פריחה פנימית.
הציור מבטא את החוויה האנושית שבה המנוחה היא לא רק צורך פיזי, אלא פתח לריפוי, לעיבוד, ליצירה. המקום שבו זכרונות, פחדים, רעיונות ותקוות נפגשים ויוצרים יחד משהו חדש. אולי לא מובן, אולי כאוטי – אבל אמיתי.