הציור נוצר מתוך מציאות של חוסר ודאות, תחושת איום, וערגה לשגרה מוכרת ושלווה. המילים שנכתבו על חלון המכוסה באדים נמסות אט אט, כמו זיכרונות שנאבקים להישאר מוחשיים.
הבחירה לכתוב על חלון ערפילי – דווקא ברגע של סערה חיצונית (מלחמה) – מדגישה את הרצון האנושי למצוא פינה בטוחה, מרחב שבו עדיין אפשר לנשום ולהרגיש שייכות. הבית בציור הוא לא רק מקום פיזי, אלא תחושה, מצב תודעתי – אולי המקום היחיד שבו אפשר להיות שלמים, גם כשהכול מסביב נשבר.
הטיפות שיורדות מהמילים עצמן נראות כמו דמעות שקופות, ויחד עם זאת – נושאות תקווה, חמימות, ונחמה.